בעקבות ועידת מדריד לשלום בשנת 1991, הצדדים נפגשו בוושינגטון והחליטו להמשיך בתהליך ופיצול השיחות לשני ערוצי שיחות, ערוץ דו-צדדי ורב-צדדי. הערוץ הרב-צדדי כלל חמש קבוצות עבודה שדנו בנושאי בקרת נשק וביטחון אזורי, פיתוח כלכלי, מים, פליטים ואיכות הסביבה. קבוצות העבודה השלימו את הערוץ הדו-צדדי שכלל משא ומתן לשלום בין ישראל לבין שכנותיה הערביות (הפלסטינאים, ירדן וסוריה). קבוצת העבודה של בקרת הנשק והביטחון האזורי (ACRS) ערכה שש ישיבות מליאה בין השנים 1992 ל-1994. באמצע 1995, עקב סיבוכים בתהליך השלום, ועידת הסקר והארכה של האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני הקרבה, וחוסר הסכמה בין ישראל למצרים בנוגע לשאלה מתי לדון בנושא סוגיית הגרעין, שיחות קבוצת העבודה של בקרת הנשק והביטחון האזור הוקפאו לזמן בלתי מוגבל ולא נערכה אף ישיבה רשמית לאחר ספטמבר 1995.

הישיבה הראשונה של קבוצת העבודה בנושא בקרת נשק וביטחון אזורי (ACRS) נערכה בוושינגטון. הדיונים התמקדו ברלוונטיות למזרח התיכון של האמצעים שאומצו בעבר ע"י ארה"ב וברית המועצות ואירופה כגון טלפון אדום (hotline), התראות בנוגע לתרגילים צבאיים ומניעת אי-הבנות והימנעות מתקריות בים. המשתתפים הסכימו לתמוך באמצעים להפחתת הסיכוי להפתעות צבאיות שעלולות לגרום לחוסר יציבות והתדרדרות והסכימו שעם הסכם השלום, משטר בקרת הנשק יכול לכלול גם נשק להשמדה המונית. מדינות ערב הציגו הצעה משותפת שהצדדים יערכו רשומות של יבוא נשק, יפרסמו תקציבים צבאיים, יתחייבו להודיע מראש על תרגילים צבאיים, ויערכו ביקורים הדדים במתקנים צבאיים.

הישיבה הראשונה של קבוצת העבודה בנושא בקרת נשק וביטחון אזורי (ACRS) נערכה בוושינגטון. הדיונים התמקדו ברלוונטיות למזרח התיכון של האמצעים שאומצו בעבר ע"י ארה"ב וברית המועצות ואירופה כגון טלפון אדום (hotline), התראות בנוגע לתרגילים צבאיים ומניעת אי-הבנות והימנעות מתקריות בים. המשתתפים הסכימו לתמוך באמצעים להפחתת הסיכוי להפתעות צבאיות שעלולות לגרום לחוסר יציבות והתדרדרות והסכימו שעם הסכם השלום, משטר בקרת הנשק יכול לכלול גם נשק להשמדה המונית. מדינות ערב הציגו הצעה משותפת שהצדדים יערכו רשומות של יבוא נשק, יפרסמו תקציבים צבאיים, יתחייבו להודיע מראש על תרגילים צבאיים, ויערכו ביקורים הדדים במתקנים צבאיים.

כל משלחת התבקשה לנסח את מטרותיה לטווח הארוך בנושא בקרת נשק במזרח התיכון ולהציג במפגש הבא הצעות נוספות לבניית אמון בין מדינות האזור. ניסוח זה אפשר את הכללת הסוגיות הקשורות לנשק גרעיני בנוסח שהיה מקובל על כל הצדדים.

מצרים ביקשה שבישיבה הבאה תינתן עדיפות ראשונה לדיון בפירוק הנשק הגרעיני של ישראל. שבועיים לפני הישיבה בספטמבר 1992, האנס בליקס, מנכ"ל הוועידה הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ביקר בישראל. גורמים ישראליים רשמיים הביעו במהלך הפגישה עימו עמדת ישראל שהפורום הרלבנטי לדיון על פירוק נשק אזורי הוא רק קבוצת העבודה לבקרת נשק כחלק מהשיחות הרב-צדדיות.

ב-5 בפברואר 1993 מצרים הגישה לישראל הצעה לנהל שיחות ישירות בנושא בקרת נשק ואימות ודיון ביוזמה לבקרת נשק של שר החוץ שמעון פרס בנאומו בינואר 1993, בטקס החתימה על האמנה הבינלאומית לאיסור נשק כימי. קריאתה של מצרים התקבלה בברכה על ידי ישראל.

במהלך הסבב השלישי של קבוצת העבודה בנושא בקרת נשק וביטחון אזורי (ACRS) "המשתתפים הסכימו על הצורך לעבור לשלב עבודה פעיל יותר. לשם כך הם הסכימו על החשיבות של שימוש במפגשי ביניים בין ישיבות מליאה כדי להאיץ את קצב העבודה, להגדיל את תדירות המגעים ולקיים פעילויות ממוקדות יותר". ע"פ דברי הסיום של יושבי הראש השותפים, הוסכם על כמה ביקורים, סדנאות ופעילויות. שלושת הביקורים שסוכמו כללו בבסיס אוויר בבריטניה, תצפית על תרגיל צבאי של נאט"ו בדנמרק וביקור במתקן תקשורת בהאג. הסדנאות הבין-לאומיות כללו סדנת אימות בקהיר, סדנת אמצעי תקשורת, סדנה להחלפת מידע, סדנת אמצעים ימיים וסדנה בנושא יעדים ארוכי טווח ואמצעים הצהרתיים של ACRS.

במפגש ביניים של קבוצת העבודה בנושא בקרת נשק וביטחון אזורי (ACRS) מומחים דנו באמצעים שאומצו באירופה ובין ארה"ב לרוסיה כדי לאמת התחמשות בנשק גרעיני, כימי, ביולוגי, נשק קונבנציונלי וחימוש בחלל. הקבוצה גם סקרה אמצעים בוני אמון שנדונו בישיבת המליאה במוסקבה ב-1992 ודרכים למתן תוקף להסכמים עתידיים בנושא בקרת נשק שיסוכמו במסגרת השיחות הרב-צדדיות.

הנציגים דנו בסמינרים שנערכו ביולי, ספטמבר ואוקטובר מתוך כוונה לגבש את תהליך קבוצת העבודה של בקרת הנשק והביטחון האזורי (ACRS) לשני "סלים". בסל הקונספטואלי התרכזו הדיונים על הגעה לעקרונות כלליים ונורמות לביטחון אזורי. הדיונים כללו מו"מ על הצהרת עקרונות של העקרונות המנחים את היחסים בין מדינות האזור; המטרות הסופיות של תהליך בקרת הנשק; ומערך אמצעים הצהרתיים שעשויים לספק לצדדים ביטחון הדדי יעיל. הצדדים דנו גם בהגדרת טווח האזור; תפיסות האיום של מדינות האזור; פיתוח שיטות אימות ומנגנוני מניעת משברים ומניעת סכסוכים וצעדים בונים אמון. הסל המבצעי התמקד בצעדים בוני אמון ובטחון בארבעה תחומים מוסכמים: נושאים ימיים, חילופי מידע צבאי והודעה מוקדמת, הקמת רשת תקשורת אזורית והקמת מרכז ביטחון אזורי.

נביל פהמי, ראש המשלחת המצרית לשיחות בנושא בקרת נשק, ביקר בישראל לצורך דיונים עם דוד עברי, ראש המשלחת הישראלית. ישיבה זאת הייתה הפעם הראשונה שראשי המשלחות נפגשו לשיחות ישירות מחוץ למסגרת קבוצת העבודה הרב-צדדית. הישיבה נועדה לפתור מחלוקת מתמשכת בין מצרים לישראל בשיחות הרב-צדדיות, בעקבות הדרישה המצרית להתייחס לסוגיה הגרעינית בשיחות הרב-צדדיות כמה שיותר מוקדם. ישראל התעקשה שתדון בסוגייה הגרעינית רק לאחר שיושגו הסכמי שלום יציבים במזרח התיכון.

המשתתפים ניסו להגיע במפגש של הסל הקונספטואלי לטיוטת הצהרה עקרונות (Declaration of Principles) בהשראת הסכם הלסינקי של 1975 והצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף (הסכמי אוסלו). הטיוטה כללה ארבעה חלקים: הקדמה שהציבה את הצהרת העקרונות בהקשר לתהליך השלום במזרח התיכון; סעיף על עקרונות הליבה של יחסים אזוריים כגון פתרון סכסוכים באמצעי שלום, הנחיות בסיסיות לתהליך ACRS והצהרות כוונות על יעדים עיקריים, כולל אמצעים בוני אמון, בקרת נשק קונבנציונאלי והקמת אזור מפורז מנשק להשמדה המונית. הצדדים הסכימו להמשיך לעבוד על המסמך בבירותיהם ולשקול אימוץ רשמי במליאה הבאה המתוכננת במאי 1994 בדוחה, קטאר.

הייתה זאת מליאת ACRS הראשונה שהתקיימה במזרח התיכון וגם מליאה שנויה במחלוקת שבה התעמתו המשלחות הערביות והישראלית על המשך השיחות. הנציגים אישרו, באופן עקרוני, הקמת מרכז למניעת משברים, רשת תקשורת בין משרדי החוץ ושיתוף פעולה ימי במשימות חיפוש והצלה. עם זאת, המחלוקת כיצד לטפל בנושא הנשק להשמדה המונית נמשכה. חוסר ההסכמה נבע מהתעקשות המשלחות הערביות כי פירוק הנשק להשמדה המונית צריך להיות בראש סדר היום של הדיונים הרב-צדדים. המפלגות הערביות רצו שישראל תסכים לצעדים לפיקוח הנשק הגרעיני שלה, כולל חתימה על האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני וכפיפת אתרי הגרעין שלה לפיקוח בינלאומי. ישראל עמדה על כך שהעדיפות צריכה להיות על אימוץ צעדי בוני אמון. השיחות הסתיימו ללא הסכמה על הצהרת העקרונות Declaration of Principles (DOP) בנושא בקרת נשק.

הטקסט שנוסח בפגישה בקהיר פברואר 1994 על "הצהרת העקרונות והצהרות הכוונה על בקרת נשק וביטחון אזורי" דולל ל"הצהרה על בקרת נשק וביטחון אזורי". סעודיה גם התנגדה לאמץ את טיוטת הצהרת העקרונות אותה תיארו כקריאה לנורמליזציה עם ישראל, אשר אין בינה לבקרת נשק דבר. משלחות ערביות אחרות הסכימו כי מוקדם לאמץ הצהרה כזו לפני סיכום על חוזה שלום ערבי-ישראלי מקיף. חלקם אף התנגדו לסעיף זכויות האדם מתוך חשש שזה עשוי להזמין התערבות חיצונית בעניינים הפנימיים של המדינות החתומות.

הפגישה בפריז שנערכה באוקטובר הסתיימה ללא הסכמה על מסמך "הצהרה על בקרת נשק וביטחון אזורי" עליו הוחלט בישיבת המליאה בדוחה, קטאר במאי 1994. על מנת לחתום על המסמך במהלך המליאה הבאה, הצדדים הסכימו להיפגש בעמאן, ירדן כדי להמשיך לעבוד על הטיוטה.

ב-8 בנובמבר התקיימה פגישת עבודה בעמאן בנוכחות 17 נציגים ובה הושגה הסכמה כוללת להקמת מרכז למניעת קונפליקטים אזוריים. נדונו גם היבטים נוספים של הסל המבצעי, כולל קווי תקשורת, החלפת מידע וסוגיות ימיות.

ישיבת המליאה של קבוצת העבודה בנושא בקרת נשק כללה נציגים מישראל, 12 מדינות ערביות והפלסטינאים. למרות שהייתה הסכמה רחבה על טיוטת הצהרת העקרונות, הפיסקה העוסקת באזור המפורז נותר בסוגריים. הפגישה הסתיימה ללא הסכמה על נוסח הצהרה. בעוד שכל המשתתפים הסכימו לעקרון האזור המפורז במזרח התיכון, ישראל לא הסכימה עם תוספת מצרים לפיה "כל מדינות האזור יצטרפו לאמנה למניעת תפוצת נשק גרעי בעתיד הקרוב". עם זאת, הושגה הסכמה על הקמתם של שלושה מרכזי ביטחון ומניעת סכסוכים אזוריים בירדן, תוניס וקטאר. כמו כן הוכן מסמך עבודה בדבר הצורך בהודעה מוקדמת על תרגילים צבאיים, במסגרתו הסכימו הצדדים למסור הודעה על תרגילים צבאיים בהשתתפות למעלה מ -4,000 חיילים או 110 טנקים ולהחליף מידע צבאי. ישראל הזמינה פעם נוספת את המדינות הערביות לבקר במתקנים צבאיים ישראלים. הישיבה הייתה ישיבת המליאה האחרונה של הקבוצה. לאחר מפגש המליאה בטוניס, קבוצת העבודה ערכה שלוש ישיבות ביניים של הסל הקונספטואלי והסל המבצעי כהכנה לישיבת המליאה, שנקבעה לשנת 1996.